התנאים לבעירה

תהליך הבעירה מחייב שלושה תנאים שעליהם להתקיים בעת ובעונה אחת:

• הימצאותו של חומר דליק.
• נוכחות חומר מבעיר (מחמצן).
• טמפרטורת התלקחות.

• הימצאותו של חומר דליק

סיווג החומרים הדליקים נעשה על פי התכונות הבאות:

• תכונות הבעירה.
• אופי ההתלקחות.
• חום בעירה סגולי.
• טמפרטורת הבעירה.
• נקודת הבזקה (לנוזלים בלבד).

תכונות הבעירה

יש חומרים הבוערים לאיטם (כגון: צמר, נוצות) ויש חומרים הבוערים במהירות ובעוצמה (מגנזיום, צלוליד). על יסוד ההבדל בעוצמת הבעירה ובמהירותה אנו מבחינים בין שתי קבוצות חומרים:

• חומרים בעירים – חומרים הממשיכים לבעור גם לאחר סילוק הגורם

המצית היות ומספיק להם החום המשתחרר כתוצאה

מהבעירה כדי להמשיך ולבעור עד תום.

• חומרים בעירים בקושי – חומרים הבעירים באיטיות ורק תוך כדי תוספת

חום ממקור חיצוני. חומרים אלו כבים מאליהם

כשמכבים את הגורם המצית (כגון: צמר, סרטי

ביטחון וחומרים שעברו טיפול בעמידות כנגד אש).

 

אופן ההתלקחות

סכנת ההתלקחות של חומר דליק תלויה בעיקר בטמפרטורה ובכמות החום הדרושות להדלקתו. אנו מבחינים בארבע קבוצות שונות של חומרים לפי אופן התלקחותם:

• חומרים המתלקחים מאליהם – חומרים אלו יתלקחו בבואם במגע עם

חומר מבעיר (כגון חמצן) ללא תוספת של אנרגית חום. לקבוצה זו

שייכים חומרים כגון: זרחן לבן, אשלגן, נתרן.

• חומרים המתלקחים בנקל – חומרים המתלקחים ע"י גורמי דלקות

          חלשים המספקים אנרגיית חום מוגבלת (כגון: ניצוץ, בדלי סיגריות

בוערים). לקבוצה זו שייכים חומרים כגון: אצטילן, פחמן גופריתי, צלוליד.

• חומרים המתלקחים באופן רגיל – חומרים אשר להציתם דרושים

          כמות חום וטמפרטורה נמוכים כפי שמסופקים ע"י גפרור בוער. לקבוצה

זו שייכים מרבית החומרים המתלקחים, כלומר, חומרים דליקים.

• חומרים המתלקחים בקושי – לקבוצה זו שייכים חומרים שאינם ניתנים

           להצתה באמצעים רגילים. בכדי להציתם, דרושה טמפרטורה גבוהה

יותר כמו זו המופקת על ידי שלהבת של מכשיר הלחמה. לקבוצה זו

שייכים  חומרים כגון: קוקס וסוגי פחם שונים.

• חום בעירה סגולי – חום בעירה סגולי הוא כמות החום בקלוריות

           הנפלטת מן החומר ביחס למשקלו. למשל גרם אחד של עץ פולט בזמן

בערתו 4000 קלוריות.